<h1>ארחות חיים הלכ' קדושין סימן י"ג</h1>
<h2>דף ו:</h2>
ומי שאין לו טבעת ואומר לחברו השאילני טבעתך ואלך לקדש אשה קוצב לו דמים ואומר לו כך וכך היא שוה ואחר כך מקדש בו את האשה ומודיעה כמה הוא שוה ואינו צריך להחזיר הטבעת אל המשאיל רק נותן לו את דמיו אחר שהודיעו שהוא שואל על מנת לקדש בו אשה והרי קדשה. כך כת' ה"ר דוד ב"ר לוי פ' בתרא דמועד קטן והבעל (השלמן) [השלמה] כתב בשם הגאונים ז"ל שאם השאילה על מנת לקדש בה אשה מקודשת ואין צריך לקצוב לו דמים. השאילה סתם אינה מקודשת. והביא ראיה לדבריו מענין המשאיל חלוק לילך לבקר את אביו שהוא חולה ומצאו שמת קורע ונותן לו דמי קרועו. ואם לא הודיעו שהוא מבקר חולה לא יגע בו והבעל המנהל כתב מעשה שקנה טבעת מחברו על מנת להחזירו אחר הקדושין שיקדש אשתו בפחות מאשר קנה ממנו ודן ה"ר שמואל מאיורא שאין הקדושין כלום וראיה מהא דאמר רב אשי בקדושין בכולהו (הנו) [קנו] לבר מאשה לפי שאין אשה נקנית בחליפין. בכולהו קנו פי' מתנה על מנת להחזיר לבר מאשה ואע"פ שיש לחלק קצת דהכא אם תחזיר האשה הטבעת למוכר יחזיר לה המעות. ויש לדמותו לקדשה במשכון (דאסורים) [דאחרים] דמקודשת מ"מ זהו באומר לה דוקא שהוא משכון ושתתקדש בכל שוויו וכל שוויו יחזיר ומהני כמו (שירים) [שיראי] דלא צריכה שומא. ומ"מ הסכימו (הדברים) [החברים] לפסול הקדושין (והודה) [והורה] ה"ר יחיאל והר"י משנטש והקר"ן [ר"ת: הקדוש ר' נתנאל].. והרב שירא דוראן שצריך לחזור ולברך ברכת אירוסין ולכתוב כתובה אחרת שהראשונה מוקדמת. וגם ברכות ראשונות אינן כלום. שלא היו הקדושין חשובין, וגם חופה אחרת צריך. וה"ר שניאור ב"ר שניאור ז"ל אומר שאין צריך לחזור ולברך [ברכת] אירוסין ונשואין. רק לקדש בפני עדים דברכות ראשונות שנעשו לקדושין ראשונים מועילים מידי דהוה אקטנה שהשיאוה אמה ואחיה שלא מצינו שיצטרך כשיגדלו לחזור ולברך ברכת אירוסין ונשואין רק לקדש ואין ביאתן אסורה כמו שפי' הש"ר וגם די בכתובה ראשונה מאחר שהקנו לה ואם קדשה סתם בטבעת כדרך מנהג העולם ואחר כך נמצא שאינו של זהב אלא של כסף מוזהב או של נחשת אומר הר"מ ז"ל שהקדושין פסולין אלא א"כ אמר הרי את מקודשת לי בטבעת זו במה ששוה ואפילו אינה שוה אלא פרוטה שלכך נהגו העולם לומר לעדי הקדושין בשעת קדושין טבעת זו שוה פרוטה בטוב בפני האשה שאם יהיה אף מנחשת אין זה טעות משהודיעו לה עכ"ל. והרשב"א ז"ל כתב בתשובה המקדש בטבעת מוזהב ולא אמר לה כלום שמא בכל דהו[א] ניחא לה דיותר ממה שהאיש רוצה לישא האשה רוצה להנשא ולא דמי למתני' [קדושין מ"ח ע"ב] דהתם היינו טעמא שהטעה אותה לגמרי. אע"פ שהטעה לשבח ועוד עכשו נהגו בנות ישראל הצנועות שמכסות פניהן בשעת קדושין ואין מדקדקין אם בפרוטה אם בתרקבא ומה שאמר ר"ת שאין לקדש בטבעת שיש בה אבן טובה [היינו] בראתה אותו אלא שאני חוכך אם הוא אמיד לקדש בטבעת של זהב שמא סבורה היא שיקדשנה בכך. ולפי חשש זה נצטרך לומר שאפילו קדשה בטבעת של כסף בלי מצופה זהב תהא ספק מקודשת על כן קרוב בעיני שאם היא גדולה שמתקדשת על ידי עצמה והיא כסתה פניה ולא ראתה הטבעת שתהא בודאי מקודשת. ומ"מ לצאת ידי ספק ראוי שיחזור ויקדשנה בטבעת אחרת או אפילו באותה טבעת ויטלנו ממנה ויתננו לה בקדושין או אפילו לא יטלו ממנה דהוה ליה כפקדון ובדרצתה דאמרה אין מתקדשת ואפילו לא אמרה אין אלא (דאי שתיקא) [שתקא] דלא גרע (משריך) [מדשדיך] ולענין כתובה שכתב לה אם המקום אתרא דכתבי והדר מקדשי אינו צריך לחזור ולכתוב שעל דעת קדושין גמורין כתב לה. אבל באתרא דמקדשי והדר כתבי האי על דעת קדושין הראשונים כתב לה וכשהחזירה על מנת שתהא כתובתה הראשונה קיימת. ודוקא לעיקר כתובה אבל תוספת אין לה וכמו ששנינו [כתובות צ' ע"א] קטן שהשיאו אביו כתובתה קיימת שעל מנת כן קיימה. ואמרו בגמרא ואמר רב הונא לא שנו אלא מנה מאתים אבל תוספת אין לה ותניא כותיה חדשו נוטלה מה שחדשו [לא חדשו] בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה, ע"כ.
עוד לו תשובה וששאלת במי שקדש בכוס ואמר לה הרי את מקודשת בטבעת זו יש בו לדון בדבר להקל ולהחמיר כיצד אם היא לא ידעה בו כגון שפשטה ידה ופניה מכוסות ואמר הרי את מקודשת לי בטבעת זו שורת הדין שאינה מקודשת שטעות היא זו ואפילו הטעה לשבח והביא ראיות לדבריו. אבל אם ראתה במה מקודשת אע"פ שאמר לה בטבעת זו מסתברא לי שהיא מקודשת שהרי פשטה ידה וסברה וקבלה לשם קדושין. והביא הרבה ראיות לדבריו ובסוף כל ראיותיו כתב זהו שנראה לי. ומ"מ נכון הוא לחזור ולקדש כדי לצאת מידי [ספק] שמא תפשוט ידה ותקבל קדושין מאחר ויבוא ב"ד אחר ויקלקלנה אחר שאין אתנו ראיה ברורה שהיא מקודשת ודאית. עוד כתב בתשובה אחרת שנים שהיו עומדין אחר גדר בית ושמעו שאמר ראובן ללאה תתקדשי לי באתרוג זה אבל לא ראו הנתינה ממש ואפילו ראו האתרוג יוצא מתחת ידה אין כאן חשש של כלום ואפילו היא מודה שקבלתו לשם קדושין דעדות ראיה וידיעה ממש בעינן. עכ"ל.
פעם אחת אירע מעשה בכאן במיורקה באחד שקדש בטבעת של כסף מוזהב (והוה) והורה אדוננו מורנו ה"ר שם טוב פלכו ז"ל שהוא מקח טעות וקדשה פעם אחרת אמנם לא צוה להחזיר הכתובה.
<h2>דף ז:</h2>
המקדש בשיראי ואמר לה בחמשים זוז ונמצא אחר כן שהוא שוה חמשים זוז מקודשת. ואומר ר"ת דוקא שיראי אבל אבן טובה צריך שומא ודאית קודם לכן. והר"ף כתב ולפיכך אין מקדשין האשה בטבעת שיש (עליה) [בה] אבן עד שיסירו האבן קודם. והטעם שמא תתן אל לבה אל המרגליות ותחשוב שהיא שוה דמים ויהיה הדבר להפך ונמצאו קדושיה קדושי טעות. וי"א שאין צריך להסיר האבן וקדושיו קדושין ובלבד שיאמר לה הרי את מקודשת לי בכספא זו או בדהבא זו ונותן הטבעת באצבעה ואומר הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל או בדינר זה או בדבר זה.
<h2>דף יט:</h2>
האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאין ליך עלי שאר כסות תנאו קיים על מנת שאין ליך עלי עונה תנאו בטל.
<h2>דף נא.</h2>
המקדש בפחות משוה פרוטה או במלוה ואחר כך בעל בעדים מקודשת. וקדושין שלא נמסרו לביאה (אינן) [ט"ס וכצ"ל הוי] קדושין. ופי' הר"ף ז"ל כגון שקדש אחת משתי אחיות ולא פירש איזו היא הוו קדושין שלא נמסרו לביאה והוו קדושין כאביי וצריכות גט.
<h2>דף נו:</h2>
המקדש באיסורי הנאה אינן קדושין מכרן וקדש בדמיהן מקודשת חוץ מדמי ע"ז שתופסת את דמיה.
<h2>דף סו:</h2>
המקדש אחת מן השניות (כגון) [או] חייבי לאוין או חייבי עשה הרי זו מקודשת קדושין גמורין, ויבמה שנתקדשה (לאחר) [לזר] הרי זו מקודשת מספק דנסתפק לחכמים אם קדושין תופסין בה כמו חייבי (עשה) [לאוין] או אין קדושין תופסין בה (כחייבי לאוין) [כערוה] כדאית ביבמות ונחלקו בה רב ושמואל בפ' האשה רבה. ואע"פ שאסור לו [לאדם לכנוס] אחת מכל אלה מ"מ [אם] עבר וכנס הרי זו מגרשה בגט.
כתב הר"י מקורביל ז"ל המקדש אחת מן העריות לא עשה ולא כלום לפי שאין קדושין תופסין (לא בחייבי לאוין ולא) [בחייבי מיתות ב"ד] ולא בחייבי כריתות חוץ מן הנדה. ואמרי' בפ' המגרש [גיטין פ"ט ע"ב] אשת איש שפשטה ידה וקבלה קדושין בפני בעלה הרי זו מקודשת לשני שהאשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת חזקה אין האשה מעיזה בפני בעלה. כרב המנונא וכן בפ' התקבל [שם ס"ד ע"ב] ופסק ר"י כמותו שבכל התלמוד מקשה (לדבריו) [מדבריו] וכן נמי פסק הרמב"ם ז"ל והגיה עליו הראב"ד ז"ל לא שנאמנת אלא שקדושין תופסין בה. אבל אינה נאמנת לא להתירה ולא ליטול כתובה דלא אמר כהמנונא למשרייה לשוק בלא גט אלא לחומרא דאי פשטה ידה וקבלה קדושין צריכה גט משני. וכן נמי כתב ה"ר משולם ז"ל בפ' יש נוחלין [דף קל"ד] אבל הר' מאיר הלוי ז"ל פי' בפ' האומר התקבל גט דכי איתמר דרב המנונא לא לחומרא איתמר (דלא צריכה) [לאצרוכי] גט משני מיהו מסתברא דהא דאמרו בדורות הראשונים דלא הוי נפישי חוצפא ופריצותא. אבל האידנא דנפישי חוצפא ופריצותא בעלמא איתרע חזקה דרב המנונא. ולא עבדינן עובדא אלא לחומרא שאם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו ואין לפקפק דהלכה כרב המנונא עכ"ל. והחכם ר' פלו' אלמוני ז"ל כתב בתשובה שהשיב לר' שלמה ז"ל עמרמי וז"ל עיקר השמועה במס' קדושין אמר רב המנונא ש"מ מדרב המנונא אשת איש שפשטה ידה וכו' מעתה צריכין אנו לדקדק במלתיה דרב המנונא האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת חזקה אינה מעיזה וכו' אינו ר"ל באשה שנתקדשה בפנינו ונשאת כדת משה וישראל ואמרה בשביל כעס או נתנה עיניה באחר ואין לה עדים ולא ראיה וכו' אלא מיירי באיש ואשה דאתו מעלמא ואין אנו יודעין אם היא אשתו אם לאו אלא על פיהם ועמדו בינינו ימים רבים שהיא אשתו בתורת חזקה ולא בתורת עדות ולא בתורת קדושין לכך אם אמרה גרשתני נאמנת דאתי חזקה בתריתא ומבטיל לקמיתא. והביא לזה הרבה ראיות לדבריו ובסוף דבריו אמר כן ולגבי מילתיה דרב הונא צריכין אנו לפרש באיש ואשה דאתו מעלמא אבל אין עדות ברורה שהיא אשתו אלא בחזקה לכך אם פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר בפני בעלה מקודשת לשני והיא אשתו גמורה ומותרת לו דאתי חזקה אחריתי ומבטל לקמיתא דאתי דרבנן ומבטל דרבנן משום דאין אשה מעיזה כ"ש כשפשטה ידה אבל אי ידעינן ודאי בעדות ברורה שהיא אשתו אפילו פשטה ידה כמה פעמים אסורה לשני ומותרת לראשון שאין קדושין תופסין בעריות דהא רב הונא לא (דין) [דייק] מלתיה אלא מכח רב המנונא ובעדות ברורה שהיא אשת איש גמורה ליתא לרב המנונא ומדרב המנונא ליתא דרב הונא נמי ליתא. ע"כ.
המקדש גויה או שפחה אין כאן קדושין אלא הרי היא אחר קידושין כמו (שהיה) [שהיתה] קודם הקידושין. וכן נמי ביאר הרמב"ם ז"ל וז"ל המקדש אחת מן העריות לא עשה כלום שאין קדושין תופסין בערוה חוץ מן הנדה שהמקדש אותה היא מקודשת קדושין גמורין ואין ראוי לעשות כן, ע"כ.
ועבד וגוי שקדשו בת ישראל אין הקדושין קידושין. תשובה שאלה לרש"י ז"ל הנני החתום משיב לשואלני על דבר הקדושין מהעלמה שנתקדשה (לשנים) ושניהם היו אנוסים לעבור על תורת משה על ידי גוים וגם העדים כיוצא בהן? (היו) רואה אני שהיא צריכה גט שאף ישראל משומד לרצונו שקדש קדושיו קדושין שנאמר חטא ישראל. אע"פ שחטא ישראל הוא וכל שכן האנוסים לבם לשמים והרי אלו הוכיח [סופן על תחלתן] שחזרו ויצאו משם כשמצאו הצלה ואפילו ראו היהודים שהנהיגו הפקר בעצמן בעודן בין הגוים ליחשד בעבירות בנות אל נכר אין עדותן בטלה בכך דקימא לן חשוד על העריות כשר לעדות אשה בקדושין דאמר רב נחמן חשוד על העריות כשר לעדות (אשה) [אמר רבא] ומודה רב נחמן לעדות אשה שהוא פסול [אמר רבינא ואתימא רב פפא] (הני מילי) [לא אמרן אלא] לאפוקה אבל לעיולא (מהימני) [לית לן בה] שלמה ב"ר יצחק.
